פסק-דין בתיק ת"א 11227-06-08

2. בתמצית, יאמר כי לוז התובענה הינו טענה (מוכחשת) להבטחה מנהלית של המשיב שניתנה בתחילת שנות התשעים.

אין חולק שהמבקש חויב במס באותן שומות שהוצאו לו לשנות המס 85' ועד 87', בגין רווח נטען שעשה מהלוואה שנתן לפלוני בשם אריה שטריקרברגר (להלן " הלווה").

המבקש לא התכחש לעצם העובדה שנתן ההלוואה, אך טוען וטען שאפילו סכום קרן אותה ההלוואה לא הושב לו במלואו, לא כל שכן הריבית; ומשכך ממילא לא צמחה לו כל הכנסה (אין רווח) בגין אותה הלוואה.  באין רווח, אין הכנסה חייבת וממילא אין חוב מס.

המבקש הגיש תביעה בבית משפט השלום בחיפה כנגד אותו לווה ושני ערבים, וזו נידונה בפני סגן הנשיא רנד (כתארו אז) בת.א. 582/91 (אותה תביעה החלה דרכה כתביעה לביצוע שטר שהגיש המבקש ביחס ללווה ושני הערבים, והוגשה בה התנגדות).

תוכן ההבטחה המנהלית הנטענת  (והשנויה במחלוקת) של המשיב כלל הקפאת הגבייה בגין השומות שהוצאו לאותם שנים, עד לקבלת פסק הדין באותה תביעה שהגיש המבקש כנגד הלווה והערבים להלוואה, כאשר שני הצדדים התחייבו לנהוג לפי תוצאות פסה"ד שיתקבל.

 אם יעלה מפסה"ד כטענת המבקש, שלא היו לו  כלל הכנסות מריבית על אותה הלוואה שנתן, הרי שאותן שומות מס לשנים 85' עד 87' תפתחנה מחדש, כך שלא תובא בחשבון ההכנסה שהובאה במקור בחשבון באותן שומות בגין אותה הלוואה, ובגינה חויב המבקש במס. המבקש מצדו הסכים שאם מפסק הדין ינבע שאכן צמחה לו הכנסה מאותה הלוואה, כלומר הוחזר לו סכום הקרן וגם ריבית, הרי שיצהיר על כך ויחויב במס על ההכנסה.

3. אציין כבר כעת, כי ראיתי לקבל גרסתו העובדתית של המבקש, ואת תביעה לגופה. אולם יש לציין כי לו הייתי שועה לעמדת המשיב לפיה לא הוכח שניתנה ההבטחה המנהלית - לא היתה התוצאה משתנה; שכן דוקא אז היה דין התובענה להתקבל  בעטיה של טענת ההתישנות שהעלה המבקש. אקדים כעת הדיון בשאלת ההתיישנות  דווקא.

א. אם נקבל גרסת המבקש ביחס להבטחה המנהלית ותוכנה, איני סבור כי יש ממש בטענת ההתיישנות. ב"כ המבקש בסע' 21 לסיכומיו הפנה לעת"מ (חי') 3061/06 רכבת ישראל נ' עיריית חדרה להמחשת טיעונו בדבר תחולת דין ההתיישנות האזרחי בהליכי גביה מנהלית לפי פקודת המסים (גביה) . ראוי היה להפנות גם לתוצאה בערעור (עע"ם 8380/07).

מכל מקום נראה שלגוף הענין חל אכן מוסד ההתיישנות האזרחי  בהליכי גביה מנהליים של חובות מס, לרבות מס הכנסה. בענין זה אפנה לרע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עירית נצרת עלית, שם נקבע אכן כי דין ההתיישנות האזרחי יחול ברגיל גם בענין הליכי גביה מנהלית של חובות מס, שהפן האזרחי בהם הנו הדומיננטי, גם אם הליך הגביה הוא מנהלי. הענין שנדון  שם נגע בנסיבותיו לגביה מנהלית של חוב ארנונה; אך גם אם אניח שלא נקבעו מסמרות באופן סופי בשאלת ההשקה שבין דין השיהוי המנהלי לבין דין ההתיישנות האזרחי, עולה שההנמקה המחילה דין ההתיישנות  אכן כיוונה יהבה לחובות מס ככלל,  ולא רק לארנונה (עיין בסע' 33, 34, 36, 40, 42(ב) לפסק דינה של השופטת ברלינר. וכן סע' 29 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה שם, שאזכרה גם את פקודת מס הכנסה כמכילה הסדרי התיישנות ספציפיים; תוך ציון שהסדרים ספציפיים כאלה מצביעים על שיוכם העניני של חוקי המס לדין ההתיישנות האזרחי). עוד הוכרע שם כי ניתן להעלות את טענת ההתיישנות שבמהותה הנה טענת מגן - אף בהליך משפטי היזום על ידי החייב.  בענייננו, בכובעו כפקיד השומה פועל המשיב אמנם  כרשות מנהלית ומפעיל אמצעי הגביה המנהלי מכוח פקודת המסים (גביה); אך חוב המס הנטען במהותו, כמו גם חוב ארנונה שעמד לדיון בפרשת נסייר,  הנו בעל מאפיין אזרחי דומיננטי, והשימוש בכלי של פקודת המסים (גביה) אינו צריכה לשנות מכך (כאשר להבדיל, יכול ואותו חוב מס יהא גם מושא לטענות של העלמת מס בגינו יועמד נישום לדין פלילי - כפי שאירע אף כאן).   לאור הלכת נסייר, כאשר אף המשיב לא התיימר לטעון שדין ההתיישנות האזרחי לא חל (אלא רק שבנסיבות לא ראוי לאפשר לתובע להיבנות ממנו), הרי לענייננו ניתן וצריך לקבל שדין ההתיישנות האזרחי חל אף בהליך גביה מנהלי של חוב מס הכנסה.

פסק הדין של כב' השופט רנד ניתן ב- 16/06/1999, ועד אז אין חולק שהליכי הגביה הוקפאו (סע' 21 לתשובת המשיב - ועוד על כך בהמשך). למעשה אף לאחר מכן לא חודשו אותם הליכים, אלא רק בשנת 2004 (סע' 35 לתשובת המשיב), היינו 17 שנה מאז הוצאו השומות. המשיב שבידו הראיות בענין זה, לא הציג פעולות גביה שעשויות להפסיק מרוץ ההתיישנות.

אלא מאי?: טענת המבקש עצמו הינה להסכם בין הצדדים מכוחו ניתנה לו הבטחה מנהלית שתוכנה עיכוב הגבייה והמתנה לתוצאות הבירור של התביעה, כאשר הצדדים מתחייבים אהדדי לפעול ביחס לחוב המס שבאותן שומות, בהתאמה לקביעות פסק הדין שיינתן. קשה להלום שאם זו העמדה שתתקבל, יכול המבקש  לטעון  להתיישנות.  כך, משעה שתוכן ההסכמה ההדדית לה טוען הוא עצמו וממנה הוא מבקש להיבנות (כהסכמה מכוחה ניתנה ההבטחה המנהלית) הייתה שהצדדים ימתינו לתוצאות פסק הדין בהליך בפני השופט רנד ויפעלו ע"פ אותו פסק דין: אם יעלה ממנו שההלוואה הניבה הכנסה כי אז ישלם המבקש את חוב המס על ההכנסה שניתן ללמוד שצמחה. ואם יעלה שאין כל רווח, שכן המבקש לא זכה אפילו להשבת הקרן בשלמותה, הרי שיבוטל חוב המס. אם זו ההסכמה לה טוען המבקש, הרי שככל שמתקבלת טענתו, לא יכול הוא מחד להיתלות באותה הסכמה ששירתה עניינו שלו, ומאידך לטעון להתיישנות. מכללא מגולמת באותה הסכמה נטענת גם הסכמה הדדית שמרוץ ההתיישנות לא יחל עד שיינתן פסק הדין, וזאת בבחינת למצער. במצב דברים זה, המבקש מושתק ומנוע מטעמי תום לב  לטעון כעת להתיישנות, וזאת חרף העובדה שהצדדים לא פעלו כפי סע' 19 לחוק ההתישנות (ראה להלן). יש אז לבחון לגוף הענין מה ניתן ללמוד לגופו של ענין מפסה"ד של השופט רנד בשאלה אם הפיק המבקש רווח מאותה הלוואה; ואלו  מרוץ ההתיישנות מתחיל לכל המוקדם עת שניתן פסק הדין ב- 16/06/99, שמא מן המועד בו הפך חלוט. ממועד זה ועד לתחילת הליכי הגבייה ב 2004 חלפו פחות מ-7 שנים כך שאין התיישנות.

כל זאת -  כאמור בהנחה שמתקבלת גרסתו העובדתית של התובע ביחס להבטחה המנהלית שניתנה לו. במצב דברים זה רשאי אמנם המשיב לטעון שאף על פי אותה הבטחה דין התביעה להידחות לגופה שכן פסק הדין של השופט רנד אינו תומך בהילוכו של המבקש, והמבקש מצדו רשאי להמחיש שלגוף הענין פסק הדין תומך בטענתו להיעדר הכנסה בגין ההלוואה. אך לטענת ההתיישנות מכל מקום -  אין לשעות.

ב. מאידך, אם נפנה לעמדת המשיב דווקא, שאין סמכות לפתוח השומות , וממילא לא הוכחה הבטחה מנהלית לפעול על פי תוצאות פסה"ד שיתקבל אף במישור חיוב המס, ולתקן השומות (סע' 14 לסיכומי המשיב): נחזה שאז דווקא יש להיזקק לטענת ההתיישנות ואף לקבלה .

שני הצדדים מודים בסיכומיהם  כי הנחית היועמ"ש 7.1002 שניתנה בינתיים (ועניינה מניעת שיהוי בהפעלת הליכי גביה באמצעות  פקודת המסים (גביה))  אינה חלה על ענייננו, באין לה תחולה רטרואקטיבית. לפיכך לא אדרש לה. לא אדרש במישרין גם לנושא השיהוי המנהלי ונפקותו (למעט "הקרנה" שלו על עניינים ראייתיים) לאור מסקנתי כאן  בשאלת ההתישנות ,המייתרת דיון בענין אחרון זה.

אלא שממילא אם לשיטת המשיב נשעה, החוב הוא בר גביה בלי תלות בתוצאות פסק הדין בת"א (חי') 582/91: שכן לשיטתו ניתנה הסכמה לעיכוב הליכי הגביה, אך לא הבטחה מנהלית שהמשיב רואה עצמו מחויב בתוצאות פסה"ד, מבחינת "הקרנתו" על השאלה האם צמחה הכנסה חייבת במס כתוצאה מן ההלוואה, ובאיזה שיעור. אם עמדה זו של המשיב היא שמתקבלת,  אין לראות בזמן שחלף עד שניתן אותו פסק דין כזמן שאינו בא במנין תקופת ההתיישנות, והמרוץ לא עוכב. אם תתקבל עמדתו העובדתית של המשיב עצמו, הרי שאין לקבל, על פי דין ההתיישנות, שהמבקש מנוע או מושתק מלטעון התיישנות או שהסכים במפורש או מכללא לעכב מרוץ ההתיישנות עד לקבלת פסק דין. שכן לשיטת המשיב עצמו,  תוצאת פסק הדין של השופט רנד לא משפיעה ממילא על חוב המס שבשומות או היקפו, שכן השומות חלוטות מחד, ומאידך ובכל מקרה לא הוכחה לשיטתו הבטחה מנהלית לפותחן על פי תוצאות פסה"ד, היינו לנהוג על פי אותן תוצאות. אם זה המצב, מדוע שיושתק המבקש מלטעון להתיישנות או שייחשב כמי שהסכים מכללא לעיכוב המרוץ  לפרק זמן לא ידוע בו יינתן פסק הדין, כאשר בינתיים צומח החוב עם ריביות עתירות שעל חוב מס, ומאידך לתוצאת פסק הדין לא אמורה להיות שום השפעה על השומות? במצב דברים זה ההליך המשפטי  בתביעת המבקש כנגד הלווה והערבים להלוואה  אינו  כלל בבחינת "אירוע" בעל נפקות של השעיית מרוץ ההתיישנות, עד שיינתן פסה"ד באותו הליך. לא מכוח הסכמה לה מתכחש המשיב עצמו, ולא מכוח מניעות או השתק שאין סיבה שיחולו אז על המבקש.

הטוען טענת התישנות - עליו הנטל להמחישה. ואולם משהומחש שתקופת ההתישנות חלפה - עובר הנטל לצד השני להמחיש על שום מה אין התישנות, בין מכוח כלל השעיה ובין מטעם אחר עליו הוא נסמך. להמחשה ראה למשל סע' 14 לפסה"ד שבע"א 2206/08 יחזקאל סיגמן נ' חברת דובק בע"מ.  לא הוצג או הומחש על ידי המשיב כלל השעיה כזה או טעם משפטי תקף שיש בכוחו לעכב או להפסיק המרוץ. השומות בצו נעשו חלוטות באין ערעור לכל המאוחר ב 89' או 90'  והמשיב טוען שהליכי גביה אקטיביים החלו רק ב 2004 ולא המחיש הליכי גביה קודמים שיעצרו המרוץ. גם אם נתייחס להודעת העיקול אליה הפנה המבקש עצמו בסע' 20 להמרצת הפתיחה, מדובר על עיקול בסך 623954 ש"ח (כולל קנסות וריבית צבורים מיום השומות ועד שהוטל העיקול) שהוטל בנובמבר 2001. כלומר חלפו יותר מ 10 שנים בהם לא עוכב או פסק המרוץ, מיום בו נעשו השומות חלוטות.  חלף אפוא מנין 7 השנים הקבוע בסע' 5(1) לחוק ההתיישנות, והחוב התיישן.

שוב - הכל בחלופה בה לא הומחשה ההבטחה המנהלית הנטענת אלא רק הסכמה חד צדדית לעכב (משום מה) הליכי הגביה, כשיטת המשיב. לשלימות התמונה, הודעה נוספת של התראה לפני פריצה ועיקול קיבל המבקש בינואר 2007 ,  והמרצת הפתיחה (לצד בקשה לצו מניעה זמני למניעת הליכי גביה שנענתה) הוגשה ב 29.6.08.